הצבא ירה טיל על בניין והרג שני דיירים בקומה השישית

הצבא ירה טיל על בניין והרג שני דיירים בקומה השישית*

שמות ההרוגים:

אמירה עבד אל-פתאח עבד א-רחמאן סובוח, בת 58
בנה: עבד א-רחמאן יוסף עלי סובוח, בן 18

עדותו של מועאז סובוח, בן 29, אב לילדה, בנה של אמירה ואחיו של עבד א-רחמאן:

אני גר עם משפחתי בשכונת א-רימאל בעיר עזה. אמא שלי אמירה, אחי עבד א-רחמאן, אחי עלי ואשתו נסמה, ושני האחים שלי בראא ואנס, גרים במחנה הפליטים א-שאטי, בקומה השישית בבניין של שבע קומות, ליד מסגד א-סוסי.

ביום שני, 10.5.21, הייתי עם אשתי והילדה שלנו בארוחת איפטאר אצל אמא שלי. נשארנו אצלם עד השעה 1:30 אחרי חצות. הייתה לי הרגשה שעומדת להיות הסלמה והצעתי להם לעבור לגור אצלנו. זה אמנם ממש קרוב, פחות מקילומטר, אבל חשבתי שיותר נכון שיהיו אצלי בעיקר בגלל שאחי, עבד א-רחמאן, סובל משיתוק מוחין. אבל אמא שלי סירבה.

חזרנו הבית, אבל לא הייתי שקט. בבוקר התפללתי את תפילת השחר והלכתי לבית של אמא שלי. הגעתי לרחוב שלהם בסביבות השעה 4:30. כשהייתי במרחק של חמישים מטרים בערך מהבניין שלהם שמעתי פיצוץ חזק מאוד. היו עננים של עשן ואבק ושמעתי צעקות של אנשים. הבניין שבו גרו אמא שלי והאחים שלי הופצץ.

ניסיתי להיכנס לתוך הבניין, אבל אנשים שהיו שם עצרו אותי כי הם פחדו שתהיה עוד הפצצה והציעו לי לחכות לאמבולנס ולאנשי ההגנה האזרחית. הם ניסו להרגיע אותי ואמרו לי שהם ראו את אחי עלי במסגד ושהם התפללו איתו. הרגשתי שאני על סף התמוטטות עצבים, הייתי בטוח שבני המשפחה שלי נהרגו. ראיתי שהקומות השישית והשביעית הרוסות לגמרי, הן נראו כמו קומה אחת. איבדתי כל תקווה שמישהו מהמשפחה שלי ייצא משם בחיים.

כמה מהשכנים עלו בעצמם לדירה ואז ירדו ואמרו לי שהאחים שלי בראא ועלי וגם אשתו של עלי, נסמה, בחיים. בנוגע לאמא שלי ולאחי עבד א-רחמאן הם אמרו ש"לא מצאנו אותם, מחפשים אותם אבל המצב מאוד קשה". אחר כך הם אמרו לי שאמא שלי נפצעה ושהיא בדרך לבית החולים ושאסע לשם. כשהגעתי לשם הבנתי שהיא נהרגה. חיבקתי אותה, נישקתי את הגופה שלה, צרחתי וצעקתי "אמרתי לכם בואו אלינו לבית שלי! למה לא שמעת בקולי!" אחר כך הם הכניסו את אמא למקרר בחדר המתים.

התקשרתי לשכנים כדי לבדוק מה קורה עם אחי עבד א-רחמאן. הוא היה מתחת להריסות יותר משעה והייתי בטוח שהוא נהרג כי הוא חולה ולא מסוגל לזוז בקלות. אחרי כמה זמן פינו גם את עבד א-רחמאן למיון. הרופאים בדקו אותו וקבעו את מותו ואז הכניסו גם אותו למקרר המתים, ליד אמא שלי.

נשארתי שם עד השעה 11:00. התפללתי למען נשמתם. אחר כך לקחנו את הגופות שלהם לבית של אחותי האלה, שגרה ליד בית החולים א-שיפאא, כדי שאפשר יהיה להיפרד מהם. כולם היו עצובים מאוד.

איבדתי את אמא ואת אחי באופן פתאומי בפיצוץ שקרה ממש מול העיניים שלי. היו לי חיים מאושרים עם המשפחה, עם אמא והאחים שלי. אמא הייתה הכול בשבילי. את אבא איבדתי ב-2003 והרבה שנים הייתי יתום מאב. עכשיו התייתמתי גם מאמא. אני עדיין בהלם. אני נזכר באמא בכל רגע. ניסיתי לחלץ מההריסות חפצים שלה ושל עבד א-רחמאן, שיהיו למזכרת.

אמא שלי תמיד ייחלה שכשיגיע יומה, זה יהיה גם היום של עבד א-רחמאן, כלומר שהם ימותו באותו יום. ריבונו של עולם שמע לה. עבד א-רחמאן היה כל הזמן צמוד לאמא, הוא לא נפרד ממנה לרגע ותמיד ניסה לעזור לה למרות הנכות שלו. הקשר ביניהם היה חזק מאוד. האחות שלי האלה, שהיא האחות היחידה שלנו, במצב נפשי רע מאוד עכשיו. היא ואמא היו קשורות מאוד, האלה ביקרה אותה כל יום, ואם היא לא יכלה היא הייתה מתקשרת אליה. אני מקווה שאלוהים יעזור לה לשאת את הכאב ויעזור גם לנו. שיעטוף אותם ברחמיו ויזכו לגן עדן.

לא היתה שום סיבה להפציץ את הבית ולהרוג אותם. אמא שלי הייתה אישה מבוגרת ואח שלי היה אדם בעל צרכים מיוחדים. הצבא הישראלי הפציץ אותם בלי שום אזהרה מוקדמת. הנה לכם "בנק המטרות" שהצבא הישראלי מדבר עליו: אמא שלי והאח שלי עבד א-רחמאן.

העדות נגבתה על ידי אולפת אל-כורד ב-9.6.21

בבוקר התפללתי את תפילת השחר והלכתי לבית של אמא שלי. הגעתי לרחוב שלהם בסביבות השעה 4:30. כשהייתי במרחק של חמישים מטרים בערך מהבניין שלהם שמעתי פיצוץ חזק מאוד. היו עננים של עשן ואבק ושמעתי צעקות של אנשים. הבניין שבו גרו אמא שלי והאחים שלי הופצץ.

עדותו של בראא סובוח, בן 27, בנה של אמירה ואחיו של עבד א-רחמאן:

ביום שלישי, 11.5.21, בשעה 2:00 לפנות בוקר, הגעתי הביתה ומצאתי את אמא שלי ואת אחי עבד א-רחמאן ערים. אמא קראה בקוראן. אני, אמא שלי, עבד א-רחמאן וגיסתי נסמה ישבנו לאכול. חזרתי לסלון ובסביבות 4:30 אחי עלי הלך למסגד להתפלל ואמא אמרה לי ללכת לישון. נכנסנו לחדרים שלנו אבל כמה דקות אחרי זה, עוד לפני שהספקתי להירדם, נפלו עליי פתאום הריסות של הבית. הארון שהיה בחדר נפל עליי והקיר שמאחוריי נפל לכביש. היה המון אבק והיה לי קשה לנשום. לא היה חשמל ובבית שרר חושך מוחלט.

הצלחתי לחלץ את עצמי מההריסות והלכתי לחדר של אמא ושל עבד א-רחמאן. החדר היה הרוס לגמרי. צעקתי, לא ראיתי אף אחד. התחלתי להרים את ההריסות כדי להציל אותם. רק באותם רגעים הבנתי שמטוסים ישראליים הפציצו את הבית בזמן שהיינו בתוכו. לא הייתה שום אזהרה לפני הירי הזה.

דודי השמש שהיו על הגג התחילו לדלוף לתוך הדירה שלנו. התחלתי להתרוצץ בתוך הבית ולחפש את אחי עבד א-רחמאן ואת שאר המשפחה. מצאתי את אשתו של אחי, נסמה, ואמרתי לה שתרד לקומת הקרקע. מצאתי גם את אחי עלי, שגם הוא חיפש את אמא ואת אחי עבד א-רחמאן.

בסוף מצאנו את הגופה של אמא מתחת להריסות. התחלתי להוריד את ההריסות שכיסו אותה. בינתיים הגיעו אמבולנס וצוותי ההגנה האזרחית אז העברתי אותה לאלונקה ואמרתי לעלי שייסע איתה. נשארתי בבית כדי לחפש את עבד א-רחמאן, יחד עם אנשי ההגנה האזרחית ועם אנשים מהשכונה. פתאום הרגשתי חולשה וקוצר נשימה. קיבלתי עזרה ראשונה והעבירו אותי לבית החולים א-שיפאא.

עבד א-רחמאן נשאר שעה וחצי מתחת להריסות עד שמצאנו אותו. הפרמדיקים הביאו אותו לבית החולים. בגלל היקף ההריסות בבית לא האמנתי שהוא ישרוד ובאמת כשמצאנו אותו הוא כבר לא זז, הוא היה בלי רוח חיים. כשראיתי שאחי עבד א-רחמאן הוא שהיד הרגשתי צער גדול. ראיתי את אמא, גם היא בלי רוח חיים, והרגשתי שהיא משדרת מסר שהיא רוצה למות לצד עבד א-רחמאן, כי אין לנו אבא והוא נכה ואחרי אמא אין מי שיטפל בו. עבד א-רחמאן היה מאוד קשור אליה.

בינתיים שכרנו דירה בשבילי, בשביל אחי אנס ובשביל אחי עלי ואשתו. אני ואנס מובטלים והמצב הכלכלי קשה מאוד. הבית שלנו עלה הרבה כסף. חוץ מזה היו לנו יותר מ-17,000 דולר בבית והיו שם גם תכשיטי הזהב של גיסתי ושל אמא שלי. כל זה הלך.

מאז שאמא שלי ועבד א-רחמאן נפלו שהידים אנחנו שקועים בצער, כאב וייאוש. אנחנו כל הזמן מתפללים למענם. הם אינם וגם הבית שבו היו לנו חיים טובים ביחד הלך. החיים קשים בלי אמא, שאהבתי כל-כך, ובלי אחי עבד א-רחמאן, שהיה הנשמה של הבית. איבדנו את החיוכים שלו ואת הרעש שהוא עשה בבית. מי ייתן ונדע להיות חזקים אחרי מותם.