הצבא ירה טיל על בית בו משפחה הסבה לארוחת הצהריים והרג ילדה וגבר
שמות ההרוגים

זיאד כאמל עבדאללה אבו דאייר, בן 54
אחייניתו: רפיף מורשד כאמל אבו דאייר, בת 10

עדותו של מוחמד אבו דאייר, בן 16, בנו של זיאד:

גרתי עם ההורים שלי בדירה בקומה הראשונה בבניין א-דאעור מס' 2, ברחוב אל-ויחדה שבשכונת א-רימאל. מאז תחילת המלחמה שמענו את ההפצצות של המטוסים ואת מטוסי התצפית. פחדנו מאוד. שמענו גם את האמבולנסים שפינו שהידים ופצועים לבית החולים א-שיפאא. יצאנו מהבית רק כדי לקנות מצרכים. האזור שלנו היה שקט יחסית. 

ביום ראשון, 16.5.21, היו פיצוצים חזקים קרוב מאוד אלינו. הפיצוצים נמשכו הרבה זמן וחשבנו שהם מכוונים לבניין שלנו. אבא שלי ביקש שאשנן את השהאדתיין. חיבקתי אותו חזק כי פחדתי מאוד. אחר כך הבנו שהפציצו את הבניין של משפחת אבו אל-עוף. 

כשההפצצות פסקו ברחנו מהדירה שלנו. ראינו אבק, עשן, הריסות, עמודים, וחוטי חשמל קרועים. האספלט היה הרוס ובכביש ובמדרכות היו בורות גדולים. לא האמנתי למה שעיניי רואותלא יכולתי לסבול את המראה של ההרס ושל הגופות המבותרות שהוציאו מתחת להריסות. ראיתי את הגופה של דוקטור איימן אבו אל-עוף, שהוא אבא של חבר שלי, עומר. כל הדרך חשבתי שהייתי יכול להיות במקומם. 

הגענו לבית של דוד שלי, מורשד, שנמצא במרחק של מאתיים מטרים מהבית שלנו.  היינו מבוהלים ובחרדה גדולה בגלל עוצמת הפצצות וכל מה שקרה ושראינו בדרך. למחרת, בסביבות השעה 11:00, אבא שלי הלך להתפלל במסגד קרוב. אני ובן הדוד שלי מחמוד, בן 17, הלכנו איתו. אחר כך קנינו כמה דברים וחזרנו הביתה. 

למחרת, בשעות הצהריים, ביקרתי את חבר שלי עומר אבו אל-עוף בבית החולים  א-שיפאא. בשעה 17:15 חזרתי לבית של דוד שלי. סידרנו מזרונים במרפסת כדי לשבת ולאכול. אבא שלי ישב על כיסא וקרא בקוראן, בטלפון שלו. הבת של דוד שלי, רפיף, ישבה קרוב אליו וציירה. כל שאר בני המשפחה – אני ואמא והדוד שלי, אשתו ושמונת הבנים שלהם – ישבו על המזרונים.   

פתאום שמענו שריקה ואחר כך היו עשן ואבק והריסות ואבנים שנחתו עלינו כמו גשם. קמתי מהמקום שלי כדי לחפש את כולם. שמתי את היד על הדלת וגיליתי שאין לה ידית. דודי המים נפגעו ומים שדלפו מהם עזרו להפחית את העשן ואת האבק. הם גם כיבו את האש שהתחילה לבעור במזרונים ובספות. 

רק אז התחלתי לראות מה קורה מסביבי. ראיתי את כולם פצועים ומדממים. חיפשתי את אבא שלי ומצאתי אותו על הספה, פצוע בראש. חלק מהראש שלו נפל על הרצפה. כשראיתי את זה צעקתי מהאימה, הייתי בהלם. זו פעם ראשונה שאני רואה מחזות כאלה. אף פעם לא ראיתי נפגעים או שהידים. יצאתי החוצה לרחוב אל-ויחדה. אחריי יצאו בני הדודים שלי זיאד, בן 18 ומוחמד, בן 21. הם חיפשו אמבולנס. 

אחרי כמה דקות הגיעו אמבולנסיםהם פינו את בת הדוד שלי רפיף, שנפגעה בראש ובצוואר שלה ונפלה שהידית. אחר כך הכניסו לאמבולנס את אבא, שנפל שהיד. נסעתי איתם לבית החולים. עברתי בדיקות ומצאו אצלי פגיעות בכתף ובאצבע של רגל שמאל. כל בני המשפחה שלי עברו גם הם בדיקות.  

באותו ערב, בשעה שמונה, הבאנו את אבא לקבורה. אחר כך הלכנו לבית של דוד שלי ח'אלד בשכונת א-סברהכי כבר אי אפשר היה לגור בבית של דודי מורשד 

זה היה יום קשה ועצוב. אבא שלי נפטר ונשארתי בודד. איבדתי את האדם הכי יקר לי. הוא חשש שיקרה לי משהו בהפצצות ושאפול שהיד ובסוף הוא היה זה שנפל שהיד. עד עכשיו אני לא מאמין שזה קרה ולא רוצה להאמין. אני מרגיש שאני חי בתוך סיוט. אני עדיין צעיר וכבר יתום. איבדתי את אבא, שהיה כל החיים שלי ונתן לי תקווה בעולם הזה. גהוא היה הכול בשבילי.  

  • העדות נגבתה על ידי מוחמד סבאח ב-9.6.21. 
מוחמד אבו דאייר

חיפשתי את אבא שלי ומצאתי אותו על הספה, פצוע בראש. חלק מהראש שלו נפל על הרצפה. כשראיתי את זה צעקתי מהאימה, הייתי בהלם.