אני גר בבלוק מס' 1 עם ההורים שלי, אחי מואאיד ואחותי בראאה, בת 25. בקומה מעלינו גר אחי חוסאם, בן 33, עם אשתו ובתם, כינדה, בת 9.

ביום חמישי, 13.5.21, שהיה היום הראשון של חג אל-פיטר, אחותי אלאא, בת 28, הגיעה לבקר אותנו עם בתה זהרה, שהיא בת שנתיים. האווירה היתה מתוחה מאוד. כל הזמן היו הפצצות ופחדנו כי היו הרבה מטוסי תצפית ורעש של הפצצות, גם קרוב למחנה הפליטים אל-בוריג' וגם במקומות רחוקים יותר.

לקראת 15:00 אחי מואייד יצא למכולת, שנמצאת במרחק של ארבעים מטרים מהבית שלנו. הוא שאל את אלאא אם היא צריכה משהו. אחרי כמה דקות נכנסתי לחדר שלי לנוח קצת ואז, פתאום, התנפצו הזכוכיות של החלונות בבית. הדלתות נסדקו ואבק סמיך חדר לתוך הבית. כולנו היינו המומים ולא הבנו מה קורה. אחי חוסאם ואשתו ירדו מהר מהדירה שלהם לקומת הקרקע. כולם צעקו וצרחו.

התחלנו לבדוק מה שלום כולם, מי נמצא, מי לא נמצא. אחותי אלאא אמרה שמואייד יצא לפני זמן קצר. אבא רצה לצאת לחפש אותו אבל אמרתי לו שאני אלך. יצאתי מהבית ופגשתי את אחד השכנים. שאלתי אותו אם הוא והילדים שלו בסדר והוא אמר לי שהוא עוד לא יודע מה עם הילדים כי הכול מלא אבק והריסות. המשכתי להתקדם ברחוב וראיתי אש עולה מהבית של משפחת אבו עיאדה. הוא נמצא בבנייה ונמצא במרחק של 25 מטרים דרומית לבית שלנו.

הבנתי שזה הבית שהופצץ. ראיתי שעולים ממנו להבות, עשן שחור ואבק. רק אז ראיתי אדם מוטל על המדרכה בצד הצפוני של הרחוב, בכיוון של השוק. הוא היה במרחק של בערך 15 מטרים מהבית שהופצץ. התחלתי להתקדם לעברו וכשהייתי במרחק של ארבעה מטרים ממנו קלטתי שזה אחי מואייד. הוא שכב על הבטן, עם הפנים לקרקע, ורגל ימין שלו הייתה קרובה לראש שלו. הוא דימם מהפה ומצידו הימני. עוד לפני שהספקתי להגיע אליו הייתה עוד הפצצה, כמעט באותו מקום. רצתי מהר הביתה בלי לחשוב וסיפרתי למשפחה שמואייד נפל שהיד.

אלה היו רגעים קשים ביותר. הנשים בכו וצרחו, אבא נכנס להלם. הוא רק אמר "נשבר לי הלב", ואחר כך התיישב והתחיל להתפלל לאלוהים שירחם על השהיד, ושיקל עלינו את כאבנו וסבלנו.

כשהמצב נרגע, הלכנו כל המשפחה לבית של סבא שלי מצד אמא, שגר קרוב אלינו. ואז אני ואבא שלי הלכנו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח. אחרי עשר דקות אמבולנס הביא לשם את אחי. אבא שלי נשאר לשבת בחצר ואני הלכתי לחדר המתים כדי להיפרד מהאח שלי ולתת בו מבט אחרון. חזרנו לבית של סבא שלי ואחרי עשר דקות אמבולנס העביר לשם את גופתו של מואייד. נפרדנו ממנו בבית של סבא והבאנו אותו לקבורה.

שלושה ימים אחרי שהסתיימה הלחימה חזרנו לגור בבית שלנו, אחרי שניקינו את השברים והאבק.

אחרי שקברנו את אחי שמענו שגם הילד אחמד אל-חוואג'רי נפל שהיד באותה הפצצה, וגם הוא היה בדרך למכולת ברחוב. עוד תושב מהשכונה נפצע קשה ונשרף בחלקים שונים בגוף, כולל בפנים. אמרו שהוא עבר ברחוב שליד הבית שהופצץ. ביקרתי אותו בבית החולים והוא סיפר לי שהוא היה בדרך לחבר שלו. צעיר אחר מהשכונה נפצע ברגל והועבר לטיפול במצרים. שבעה בתים מסביב לבית שהופצץ ניזוקו קשות.

מואייד למד עד כיתה י"ב ואז עבר לעבוד בבניין עם אבא שלי. כל המשפחה סמכה עליו. מי שהיה צריך משהו היה מבקש אותו ממואייד. הוא גם חסך מהמשכורת שלו כדי לבנות לעצמו חדר ומטבח ושירותים, מעל לבית, כי הוא רצה להתחתן ולהקים משפחה.