הצבא ירה טיל על בית והרג אישה ואת שלושת ילדיה*
שמות ההרוגים:

למיאא מוחמד חסן אל-עטאר, בת 26

ושלושת ילדיה:

איסלאם מוחמד מחמוד אל-עטאר, בן 8
אמירה מוחמד מחמוד אל-עטאר, בת 6
מוחמד-זיין מוחמד מחמוד אל-עטאר, בן תשעה חודשים

עדותו של מוחמד אל-עטאר, בן 37, שמשפחתו נהרגה באירוע:

לפני המלחמה גרתי בקומת קרקע בשכונת אל-עטאטרה בעיירה בית לאהייא, עם אשתי ושלושת הילדים שלנו – איסלאם, אמירה ומוחמד. באותה קומה גרו אח שלי דיאא, אשתו ושלושת ילדיהם. בקומה הראשונה גרו אחי איהאב, אשתו וחמשת ילדיהם ולידו אחי בהאא, ובקומה השנייה גרה אמא שלי סבחה עם אחי תמים.

אין לנו שום קשר לארגונים ובשכונה שלנו אין משרדי ממשלה או בניינים ומתקנים צבאיים. האזור שלנו שקט מאוד. לכן המשכנו לנהל את החיים שלנו בבית כרגיל גם בזמן המלחמה. כמובן ששמענו, כמו כל תושבי הרצועה, את ההפצצות של המטוסים הישראליים וגם את ההפגזות של ספינות חיל הים הישראלי בצפון-מערב בית לאהייא. שמענו גם על הרוגים ועל פצועים, ועל בנייני מגורים ובתים שנהרסו בכל רחבי רצועת עזה.

ביום חמישי בלילה, אחרי חצות, היו הפצצות כבדות בצפון הרצועה – בבית חאנון ובצפון בית לאהייא. כולנו היינו מאוד מתוחים ולחוצים כי הרעש היה חזק מאוד, במיוחד שזה היה באמצע הלילה ולא היו רעשים אחרים. חצי שעה אחרי שהכל התחיל, שמענו פיצוץ קרוב אלינו והרעש היה מחריד. חשבנו שאולי כדאי לצאת מהדירה, אבל היססנו כי ההפצצות היו ממש ליד הבית. פתאום, ברגע אחד, היה פיצוץ בתוך הבית והוא קרס עלינו.

מצאתי את עצמי מתחת להריסות, כשמסביב חושך מוחלט. ניסיתי לחלץ את עצמי אבל לא הצלחתי. הדלקתי את הפנס בטלפון שלי וניסיתי למצוא את אשתי ואת הילדים, אבל לא ראיתי אותם וגם לא שמעתי את הקול של אף אחד מהם.

התקשרתי לדוד שלי שעובד בכוחות ההצלה. אמרתי לו: "בוא מהר, אנחנו מתחת להריסות כי הפציצו את הבית שלנו, הצילו!". אמרתי לו שאני לא מוצא את אשתי והילדים שלי וששאר בני המשפחה מתחת להריסות ולא מצליחים לחלץ את עצמם.

איסלאם, אמירה ומוחמד-זיין אל-עטאר

אחרי יותר מחצי שעה הגיעו כוחות ההצלה. הם התחילו להרים את ההריסות – אבנים, חול, רהיטים, הכל. אחרי שעה וחצי הם מצאו את אשתי, מחבקת את שלושת הילדים שלנו, אבל כולם היו ללא רוח חיים. הבטון והחול כיסו אותם והם נחנקו מייד. אני ראיתי אותם, אבל הם נראו כאילו הם ישנים. נכנסתי להלם נוראי כשקלטתי שהם לא זזים, שהם לא נושמים, שהם גופות ללא רוח חיים.

פינו את כולנו לבית החולים על שם כמאל עדוואן, שם עברנו בדיקות וצילומי רנטגן וקיבלנו טיפול. למחרת, בלב שבור וביגון עמוק, הבאנו את השהידים למנוחות: את אשתי והילדים שלי איסלאם, אמירה ומוחמד.

אחרי הקבורה שלהם הלכתי עם שאר בני המשפחה שלי לבית הספר של אונר"א. לא היה לנו כלום, הלכנו רק עם הבגדים שעלינו. נשארנו שם כמה ימים בלי אוכל או שתיה. בקושי רב השגנו כמה דברים ומשהו לאכול ולשתות, שהביאו תושבים מהאזור. אחרי כמה ימים עברנו לבית של חבר שלי, בשכונת א-סברה בעזה, ונשארנו שם עד סוף המלחמה. כשזה נגמר חזרנו לבית ההרוס שלנו וישבנו על החורבות. אחר כך שכרנו דירות כדי לגור בהן עד שנבנה את הבית מחדש. אנחנו עדיין לא קולטים מה קרה לנו.

הישראלים החריבו את עולמי, הרסו כל דבר סביבי והשאירו אותי לבד. פשוט מחקו את המשפחה שלי ממרשם האוכלוסין. אין מי שינחם אותי. אין לידי אף אחד מהמשפחה שלי, המשפחה שחלמתי עליה כל כך הרבה זמן. דמיינתי את העתיד של הילדים, קיוויתי להעניק להם את כל מה שהם צריכים ולהבטיח להם השכלה טובה. חלמתי לשחק איתם, לבלות ולנסוע איתם, להיות תמיד לצידם ולחיות איתם ולמענם. אבל החלום היפה הזה נגמר. הכל נגמר. כולם הלכו ולא יחזרו שוב. הרגו אותם ובכך הרגו גם אותי. השאירו אותי ללא כל תקווה, ללא עתיד, לחיות חיים חסרי כל טעם. התאמצתי להבטיח להם חיים נורמלים, חיים של כבוד, של נחת ושל יציבות. אבל נכשלתי בהגנה עליהם, אפילו כשהם היו בתוך הבית שלי, המקום שאמור להיות הכי בטוח עבורם ועבורי.

  • העדות נגבתה על ידי מוחמד סבאח ב-6.6.21.
מוחמד אל-עטאר על חורבות ביתו
Muhammad Mahmoud Hashem al-'Attar, 37
מוחמד אל-עטאר

הם מצאו את אשתי, מחבקת את שלושת הילדים שלנו, אבל כולם היו ללא רוח חיים. הבטון והחול כיסו אותם והם נחנקו מייד. אני ראיתי אותם, אבל הם נראו כאילו הם ישנים. נכנסתי להלם נוראי כשקלטתי שהם לא זזים, שהם לא נושמים, שהם גופות ללא רוח חיים.

עדותה של מנאר אל-עטאר, בת 40, אם לחמישה, גיסתה של למיאא:

בבניין שבו גרנו היו שלוש קומות. בכל קומה היו שתי דירות וגרנו שם בסך הכול 29 בני אדם, כולנו מאותה משפחה. אני גרתי עם המשפחה שלי בקומה השנייה ולמיאא והמשפחה שלה גרו בקומה הראשונה.

יום לפני שהמטוסים הישראליים הפציצו את הבית שלנו, היה יום חג. למרות המלחמה וההפצצות, ניסינו לשמח את הילדים. הם התלבשו חגיגי והיו שמחים, למרות שאנחנו, המבוגרים, היינו מודאגים וחששנו מאוד. בערב, אחותו של בעלי, מנאל, התקשרה ואמרה שהיא מפחדת ושהיא רוצה לבוא אלינו עד שייגמרו ההפצצות. ב-2009 הבית שלה הופצץ ובעלה ושני האחים שלו נפלו שהידים. אמרנו לה שתבוא, שהבית שלנו הוא כמו הבית שלה. היא הגיעה וגרה בבית של גיסי מוחמד בקומה הראשונה.

ביום חמישי, אחרי חצות, היינו כולנו בבית. באותו יום היו הפצצות כבדות של מטוסים ישראליים. בעלי, איהאב, הלך לחדר השינה ואני נשארתי עם הבנים שלי בסלון. בסביבות חצות אמרתי לבעלי שיבוא להיות איתנו בסלון. ברגע שהוא יצא מהחדר, חדר השינה הופצץ. החלונות התנפצו והדלתות של הבית נפלו. כולנו צעקנו ובכינו. עברנו מהסלון למטבח.

אחרי כמה שניות איהאב אמר לנו שנראה לו שנגמר ושהכול שקט. אבל אז הבית התחיל פתאום להתנדנד ואני נפלתי. הסתכלנו אחד על השני, לא הבנו מה קורה. המקרר נפל על בעלי ואז התקרה נפלה עלינו ועל המקרר. הייתה דליפת גז והרגשנו שאנחנו נחנקים. צעקנו וקראנו לאנשים, אבל אף אחד לא שמע אותנו. בעלה של הבת שלי הדליק את הפנס בטלפון וסגר את בלון הגז. הבנים והבנות שלי צעקו כי הם חשבו שאבא שלהם נהרג. תפסתי את היד של איהאב ושאלתי אותו אם הוא בסדר והוא ענה שהוא בסדר. הוא ביקש שאצא מהבית עם הילדים ושנשאיר אותו שם, אבל לא הסכמתי לעזוב אותו. הבת שלי נור התקשרה לעזרה הראשונה ולהגנה האזרחית אבל הם לא ענו. היא התקשרה לקרובי משפחה וביקשה עזרה.

אחרי רבע שעה בערך שמעתי את הגיס שלי בהאא, בן 39. הוא צעק והבנות שלי צעקו אליו בחזרה. הוא הגיע מיד וחילץ אותן. ואז הגיע גם גיסי תמים, בן 30, ועזר לבהאא להוציא אותנו מתחת להריסות. הם הוציאו את כל הילדים שלי. אני סירבתי לצאת והתעקשתי להישאר ליד בעלי. המקרר היה מעליו והיה קשה להזיז אותו, וגם פחדנו שאז התקרה תיפול עליו. הגיסים שלי ניסו במשך 45 דקות בערך לחלץ את בעלי, ובנס הם הצליחו בסוף. תודה לאללה שבעלי יצא בריא ושלם ושלא נפגענו.

כשיצאנו מהבית הארנו אותו בפנסים וראינו שכולו הריסות. היינו בטוחים שלמיאא והילדים  הקטנים שלה הלכו לעולמם. כולם חיפשו אותם מתחת להריסות וקראו להם. בסביבות השעה אחת לפנות בוקר גיסי בהאא אמר שהוא ראה את למיאא והילדים שלה מתחת להריסות ושהוא לא יכול להציל אותם. הוא אמר שהם נפלו שהידים.

למיאא אל-עטאר וילדיהם של בני הזוג

בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר הגיעו כלי רכב של ההגנה האזרחית ואמבולנסים והם הוציאו את למיאא ואת הילדים הקטנים שלה מתחת להריסות. פינו אותם לבית החולים כמאל עדוואן בצפון עזה.

כולנו עברנו לבתי הספר של אונר"א בשכונת א-רימאל. יצאנו רק עם הבגדים שלבשנו, שרובם היו קרועים, והיינו יחפים. היינו בהלם ממה שקרה לנו ועצובים מאוד. הגענו לבית הספר, שלא היה מתאים למגורים. לא היו שם מים, אוכל,  מזרונים או בגדים, אבל הוא היה יותר בטוח מהבתים שלנו.

לא הספקנו להיפרד מלמיאא ומהילדים. הוציאו את הגופות מהמקררים והן הובאו מיד לקבורה. רק בעלי והגיסים שלי, ועוד כמה קרובי משפחה, השתתפו בהלוויה. זה היה הדבר הכי קשה שעבר עליי בחיים, אני לא יכולה לתאר את זה. רציתי להיפרד ממנה ולחבק אותה ואת הילדים, לא האמנתי שאיבדתי אותם ועד עכשיו אני לא מעכלת את מה שקרה. למיאא הייתה אישה טובה מאוד. אהבתי אותה וכמעט לא נפרדנו. הילדים של למיאא תמיד היו בבית שלי ושיחקו עם בני אחמד. הוא כל הזמן שואל עליהם, הוא לא מאמין שהם נפלו שהידים ומבקש שנוציא אותם מתחת להריסות כמו שהוצאנו חלק מהרהיטים. הוא במצב נפשי קשה ובלילה, כשמנתקים את זרם החשמל, הוא צועק ואומר שעומדים להרוס את הבית שלנו ומבקש שלא נעזוב אותו.

ללמיאא יש עוד בת, סוזאן, מנישואים קודמים. היא מגיעה אלינו הרבה עכשיו, היא בוכה ורואים את העצב בעיניים שלה. אני מנחמת אותה ונשארת לידה, לוקחת אותה איתנו לטייל ואומרת לה שלא נוותר עליה לעולם, שהיא כמו הילדים שלנו.

גרתי בבית הזה 21 שנה ועכשיו אני בבית של הבת שלי. עבדתי קשה כדי שיהיה לי בית משלי, מנעתי מעצמי דברים כדי לחסוך את הכסף, אבל הכול נהרס ברגע. מצאתי קצת מסמכים ותכשיטים, אבל אי אפשר להחזיר את כל הזכרונות. החיים שלנו קשים מאוד והכל מרגיש עכשיו חסר טעם. אני מעבירה את רוב הזמן בשינה עם הילדים, כדי לברוח מהמחשבות על מה שקרה לנו. האובדן של למיאא ושל הילדים שלה הוא בלתי נסבל. אפשר לפצות על הבית, אבל אי אפשר להקים אותם לתחייה, הם הלכו ולא יחזרו.

החיים נמשכים וחייבים להמשיך. אני מתפללת שלמיאא ובניה יזכו לרחמי שמים ושבעלה ידע להתאזר בסבלנות. המצב הנפשי שלו קשה מאוד. לא ראיתי אותו בוכה, הוא בהלם ממה שקרה ולא מסוגל לבכות, אבל רואים את העצב בעיניים שלו. מי ייתן ויזכה לישועות משמיים.

  • העדות נגבתה על ידי אולפת אל-כורד ב-28.6.21

לטענת הצבא, רשת המנהרות של חמאס עברה בסמוך לבית.

 

Manar al-‘Attar, 40, mother of five, Lamyaa’s sister-in-law
מנאר אל-עטאר

אני מעבירה את רוב הזמן בשינה עם הילדים, כדי לברוח מהמחשבות על מה שקרה לנו. האובדן של למיאא ושל הילדים שלה הוא בלתי נסבל. אפשר לפצות על הבית, אבל אי אפשר להקים אותם לתחייה, הם הלכו ולא יחזרו.​