הצבא ירה טיל והרג ילדה בת עשר שהייתה בדרכה הביתה
שם ההרוגה:

דימא סעד עלי עסליה, בת 10.

עדותו של סעד עסליה, בן 44, אב לשמונה, אביה של דימא:  

ביום רביעי, 19.5.21, בסביבות השעה 20:00, הבת שלי דימא, בת עשר, הלכה לבית של אחותה דיאנא, בת 26, כדי להביא ממנה סיר אפייה. אשתי הכינה פיתות והייתה צריכה את הסיר. הבית של דיאנא נמצא במרחק של חמישים מטרים מהבית שלנו. אני עמדתי על הגג וראיתי את דימא חוזרת עם הסיר.  

באותו רגע היה פיצוץ חזק מאחורי הבית שלנו. חשבתי שהטיל פגע בקרקע החקלאית שנמצאת במרחק של עשרים מטרים בערך מהבית. היה גוש גדול של אבק ואש, ונפלתי מעוצמת ההפצצה. לא חשבתי לרגע שהמטוס פגע בבת הקטנה שלי. 

התקשרתי מייד לשירותי ההגנה האזרחית ואמרתי להם שהייתה הפצצה קרוב לבית שלי ושייתכן שיש שהידים או פצועים. הסתכלתי לרחוב הראשי כדי להסביר לו לאן בדיוק לאן להגיע וראיתי גופה על הקרקע. עדיין לא הבנתי מי נהרג. אמרתי לנהג האמבולנס שיש גופה למטה וביקשתי שיחכה רגע כדי שארד מהגג ואבדוק במי מדובר. ירדתי והתקדמתי לכיוון הגופה. אז גיליתי שזאת הגופה של הבת שלי, דימא. ראיתי את הבת שלי כגופה, בלי תזוזה. בינתיים הגיעו גם האחים שלי ושכנים, אבל אני הגעתי אליה ראשון.  

דימא עסליה

הייתי בהלם. עמדתי ולא ידעתי מה לעשות. הרמתי אותה ועדיין לא ידעתי מה לעשות. אחי סעיד לקח אותה, הכניס אותה למכונית של אחי פתחי והסיע אותה לבית החולים. אחרי שהוא נסע, עליתי הבייתה כדי לפנות את המשפחה שלי, חששתי שהם יפציצו שוב. בינתיים הגיע האמבולנס, אבל לא היו עוד פצועים או הרוגים, אז הוא נסע משם.  

אחי סעיד התקשר אליי מבית החולים האינדונזי בצפון עזה ואמר לי שדימא הגיעה לבית החולים ללא רוח חיים ושהיא נפלה שהידית. התחלתי לבכות ולצעוק ולשנן פסוקים מהקוראן. למה פגעו בדימא? היא הייתה רק ילדה שהחזיקה סיר. זה פשע גדול נגד ילדה חפה מפשעדימא הייתה החיים שלי והפרח של הבית, היא הייתה הילדה הקטנה. הבית שלי חשך. כל ילד שנכנס לבית מזכיר לי את דימא. כולם אהבו אותההמשפחה, השכנים והחברים. 

היום מנהלת בית הספר והמורות שלה הגיעו לנחם אותנו. הן נתנו לנו את התעודות שלה מבית הספרכולן בכו, המורות והחברות שלה. אשתי החזיקה בתעודות שלה וחיבקה אותן ובכתה. הלוואי שדימא הייתה נשארת איתנו, והייתה הולכת לבית הספר ומביאה בעצמה את התעודות שלה. 

  • העדות נגבתה על ידי אולפת אל-כורד ב-3.6.21.
סעד עסליה

ירדתי והתקדמתי לכיוון הגופה. אז גיליתי שזאת הגופה של הבת שלי, דימא. ראיתי את הבת שלי כגופה, בלי תזוזה

עדותו של סעיד עסליה, בן 41, אב לשמונה, דודה של דימא:

ביום רביעי, 19.5.21, בשעה 20:00, הייתי בבית שלי, שנמצא ליד הבית של אחי סעד. פתאום שמעתי פיצוץ חזק ליד הבית. חשבתי שזה בקרקע החקלאית שלידנו, אבל אשתי אמרה לי שההפצצה קרובה יותר. פתחתי את הדלת וראיתי אבק וחול. יצאתי מהר מהבית ומצאתי את האחיינים שלי בחוץ. הם אמרו שזה פגע בקיר של הבית של אחי סעד. ראיתי את סעד מדבר עם נהג אמבולנס והוא אמר לי שהוא חושב שמישהו נפגע בהפצצה. לא ידענו מי זה.

סעד הלך לפניי, ועוד לפני שהגענו ראינו שהפיצוץ היה בקיר של הבית שלו. כשהתקרבנו לגופה סעד זיהה שזאת דימא, למרות שהיה קשה לזהות אותה בגלל הרסיסים. הוא הרים אותה אבל עמד שם כשהוא בהלם מוחלט. הוא לא זז ולא דיבר ולא ידע מה לעשות. לקחתי אותה והתחלתי להתרוצץ ימינה ושמאלה, כי גם אני לא ידעתי מה לעשות. סעד עמד דום, ולא זז ולא דיבר.

המכונית של אחי פתחי חנתה ליד הבית. הכנסתי את דימא לתוכה ונסענו לבית החולים האינדונזי בצפון עזה. כשהגענו לבית החולים, הכנסתי את דימא למיון והנחתי אותה על מיטה. הרופאים בדקו אותה ואחרי כמה דקות קבעו את מותה. הם הכניסו את דימא מייד לתא קירור. הרגשתי צער וכאב עז. דימא הייתה רק ילדה קטנה, והיא נהרגה בצורה ברברית. במה היא הייתה אשמה? איזה פשע היא עשתה? בכיתי על דימא בכי מר, היא לא יוצאת לי מהראש.

אחי סעד הגיע לבית החולים, והוא היה במצב קשה מאוד. למחרת הבאנו אותה לקבורה ואני נשאתי אותה. אלה היו הרגעים הכי קשים בחיי. אחי סעד לא היה מסוגל להתמודד עם הפרידה מהבת שלו. הוא היה בהלם מוחלט ולא ידע מה לעשות.

בערך שעה לפני שדימא נהרגה, היא הייתה בבית שלי, כי אחותה דיאנא נשואה לבן שלי. ראיתי אותה שרה ורוקדת עם הבנות והנכדות שלי. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את דימא. לא עלה בדעתי שבעוד שעה היא תהפוך לשהידית. מה היא בכלל עשתה לצבא הישראלי? במה היא אשמה? למה להרוג אותה בצורה ברברית כזו!

היא תמיד הייתה ילדה שמחה. מה שאני הכי זוכר ממנה זו השובבות שלה. אבל מאז שהיא נפלה שהידית כבר אין שמחה אצלנו. אין משחקים והילדים לא מתאספים לשחק ביחד. הכול שקט ודומם. מי ייתן ואביה ואימה ידעו להתאזר בסבלנות, שהם יתחזקו, ושהיא תהיה ציפור בגן עדן.

  • העדות נגבתה על ידי אולפת אל-כורד ב-3.6.21

סעיד עסליה

למחרת הבאנו אותה לקבורה ואני נשאתי אותה. אלה היו הרגעים הכי קשים בחיי.

עדותה של דוניא עסליה, בת 43, אם לשמונה, אימה של דימא

ב-19.5.21, בשעות הערב, קיבלנו אספקת חשמל. רציתי לנצל את ההזדמנות כדי לאפות לחם והכנתי את הבצק. רציתי עוד סיר אפייה חשמלי כדי שאספיק לסיים לפני שינתקו לנו שוב את הזרם, אז שלחתי את דימא להביא לנו סיר מהבית של אחותה, שגרה ממש לידנו. דימא הלכה לשם עם ממתק ביד.

אחרי עשר דקות שמעתי פיצוץ חזק מאוד ליד הבית. החלונות בבית התנפצו, גם במטבח. פחדתי מאוד. אמרתי שעכשיו אני יוצאת מהבית ולוקחת את דימא לבית ספר של אונר"א. בעלי אמר לי שאלך לבית של אחיו, לפני שתהיה עוד תקיפה. הלכתי להתלבש ואז שמעתי מישהו אומר משהו על דימא. רצתי מהר החוצה ואז ראיתי מכונית נוסעת משם. בעלי, סעד, עמד שם ואז הוא אמר לי שדימא נפלה שהידית. התמוטטתי. הייתי בהלם. התחלתי לשנן: אנחנו עבדי אללה, וסופנו לשוב אליו. כולם לידי התפללו ואני בכיתי.

הייתי ערה כל הלילה. התפללתי למענה. לא האמנתי שזה מה שקרה לה. איך יכול להיות שהיא לא תהיה יותר לידי? כשראיתי את הגופה שלה לא האמנתי שזו היא, הפגיעות היו כל כך קשות והפנים שלה היו מעוותות. נשרף לי הלב. נישקתי אותה. רציתי לקחת את הגופה שלה ולהראות לכולם את הפשע של הצבא הישראלי, מה הם עשו לה, איך הם עיוותו את המראה שלה, איך הם לקחו אתה ממני.

שלוש שעות לפני שדימא נהרגה היא אמרה לי שהיא פוחדת מההפצצות ושהיא רוצה לצאת מהבית וללכת לאחד מהמקלטים שפתחו בבתי הספר. היא באה אליי עם התיקים שלה, מוכנה לצאת מהבית. היא פחדה מאוד, ההפצצות היו קרובות אלינו מאוד והיא ראתה בטלפון כל מה שקורה, את האזרחים שנפגעו, ואת הילדים השהידים. גם אני פחדתי ורציתי להיענות לבקשה שלה, אבל בעלי אמר שבתי הספר לא בטוחים. במלחמה של 2014 היינו שם וזו לא הייתה סביבה בטוחה, הם בכלל סומנו כמטרות. היה שם גם מאוד לא נוח כי הם בכלל לא בנויים לקלוט פליטים.

דימא הייתה הבת הכי קטנה שלי, רק היא נשארה בבית, כל האחיות שלה כבר התחתנו. הן לא מאמינות שהיא נהרגה. בעלי ראה אותה כשהיא נפלה שהידית, הוא כל הזמן מסתכל בתמונות שלה ומתגעגע אליה מאוד. היא הייתה הנסיכה בשכונה שלנו ומאז שהיא מתה יש שקט בשכונה. כל יום מגיעות הבנות של השכנים שלנו ובוכות עליה. אני בוכה איתן ואומרת להן שדימא נמצאת במקום טוב יותר מהמקום שלנו, היא נמצאת בגן עדן. הנכדה שלי ריחאב, בת 6, שואלת עליה כל הזמן, היא לא מבינה למה היא לא חוזרת.

כל דבר בבית מזכיר לי את דימא, הבגדים שלה, המשחקים, הילקוט, הספרים שלה. ביום חלוקת התעודות בבית הספר המורות והחברות שלה בבית הספר הגיעו אלינו כדי לתת לה כבוד בבית ולמסור לנו את התעודה שלה. הלוואי שדימא הייתה הולכת בעצמה לבית הספר כדי לקבל את התעודה כמו כל החברות שלה.

אני כל הזמן חושבת איך היא עמדה בכאבים? מה קרה לה בדיוק כשהטיל פגעה בה? האם כאב לה? האם היא קראה לי או לאבא שלה? מה היא עשתה באותו רגע? השאלות האלה לא יוצאות לי מהראש, זה סיוט שאני לא יוצאת ממנו.

דימא הייתה ילדה שמחה ואהבה לשחק. היה לה חיוך גדול והיא כבשה את כולנו. תמיד כשהייתי חוזרת הביתה היא הייתה רצה אליי וקוראת לי והייתי מחבקת אותה. תמיד נתתי לה ממתקים. היא הייתה ישנה לצידי והייתי ממששת אותה בלילה כדי לראות שהיא בסדר. איבדתי אותה לתמיד ואיבדתי את החיוך שלה.

אני מסתכלת דרך החלון ורואה ילדים משחקים ואז אני מרגישה כאב ומתחילה לבכות. אני אומרת לעצמי: איפה דימא? היא תמיד שיחקה כאן עם החברות שלה, דימא הלכה והשאירה אותי. אני כל הזמן שואלת את עצמי האם יכול להיות שיום אחד אשכח אותה?

דימא הייתה מטרה בבנק המטרות של הצבא הישראלי. זה בנק המטרות שלהם, ילדה קטנה, בתחילת החיים שלה.

  • העדות נגבתה על ידי אולפת אל-כורד ב-6.6.21.
דוניא עסליה

אני כל הזמן חושבת איך היא עמדה בכאבים? מה קרה לה בדיוק כשהטיל פגעה בה? האם כאב לה? האם היא קראה לי או לאבא שלה? מה היא עשתה באותו רגע? השאלות האלה לא יוצאות לי מהראש, זה סיוט שאני לא יוצאת ממנו.