הצבא ירה טילים על בית והרג שמונה בני אדם, בהם ארבעה ילדים*

שמות ההרוגים:

בני הזוג:

עבד א-רחים מוחמד עבדאללה אל-מדהון, בן 63
חלימה עלי מוחמד אל-מדהון, בת 66

משפחת א-טנאני:

ההורים: ראאפת מוחמד איסמאעיל א-טנאני, בן 39
ראוויה פתחי חסן א-טנאני, בת 35

וילדיהם:

איסמאעיל ראאפת מוחמד א-טנאני, בן 7
אמיר ראאפת מוחמד א-טנאני, בן 6
אדהם ראאפת מוחמד א-טנאני, בן 4
מוחמד ראאפת מוחמד א-טנאני, בן שנתיים

עדותו של טאהר אל-מדהון, בן 28, מאורס, שאביו ואשתו הראשונה של אביו נהרגו באירוע:

עד שישראל הפציצה את הבית שלנו, גרתי בדירה בבניין שבו גרו אבא שלי, עבד א-רחים, בן 63, אשתו הראשונה חלימה, בת 66, אמא שלי, עליאא, בת 47, שהייתה אשתו השנייה של אבא שלי, ואחותי מרים, בת 25. יש לי גם אח, קוסאי, שלומד במצרים, ועוד אחות חנין, שכבר נשואה.

מאז תחילת המלחמה, ב-10.5.21, שמענו כל הזמן הפצצות של מטוסים ישראליים ושמענו על שהידים ופצועים. האזור שלנו היה שקט יחסית. אני המשכתי ללכת לעבודה שלי כרופא בבית החולים האינדונזי, שנמצא במרחק של 300 מטרים מהבית שלנו. כל הזמן עקבנו אחרי החדשות והאירועים.

ב-13.5.21, בסביבות השעה 23:30, ישבתי בחדר שלי. אמא שלי ואחותי מרים היו אצל אחותי חנין. גם היא רופאה והיא עמדה ללדת. אחרי יותר משעה שמעתי קולות של אנשים וצעקות בחוץ ותנועה לא רגילה ברחוב. ניגשתי לחלון שמשקיף על הרחוב הראשי בבית לאהייא מכיוון דרום, וראיתי גברים, נשים וילדים רצים ברחוב. חלק מהם סחבו בגדים, כאילו שהם בורחים מהבתים שלהם. הלכתי מיד והערתי את אבא שלי, התכוונתי לצאת החוצה כדי לבדוק אם גם אנחנו צריכים להתפנות מהבית. ברגע שפתחתי את הדלת, היה פיצוץ חזק והמדרגות נפלו. חזרתי מיד לתוך הדירה. מאחוריי עמדו אבא ואשתו חלימה. נלכדנו בתוך הדירה.

חשבתי שההפצצה הסתיימה אבל אחרי כמה רגעים נפל עוד טיל על הבית. הבטון והקירות נפלו עלינו. דקלמנו את השהאדתיין (אין אלוהים זולת אללה ומוחמד הוא שליחו). הדלת נפלה עליי, והיא הגנה עליי מההריסות ומהבטון. אבא שלי ואשתו היו לידי, הם היו מכוסים לגמרי בהריסות. בהתחלה שמעתי את הקול של אבא אבל אחרי שתי דקות הוא השתתק. אשתו, חלימה, אמרה לי שהוא נפל שהיד.

טאהר אל-מדהון ליד חורבות בית משפחתו

הצלחתי להתקשר לבן דוד שלי והוא התקשר להגנה האזרחית והודיע להם שהבית שלנו הופצץ. הם הגיעו אחרי חצי שעה בערך, שמעתי אותם שואלים אם יש מישהו חי. עניתי שכן ושקשה לנו לנשום בגלל ההריסות, העשן והאבק. רק שעה אחר כך הם הצליחו להעביר לי צינור חמצן, שעזר לי לנשום, ורק אחרי שלוש שעות נוספות הם הצליחו לחלץ אותי. הם פינו אותי לבית החולים האינדונזי, שם עברתי בדיקות וצילומי רנטגן. התברר שיש לי שברים בארבע צלעות, קרע בריאה הימנית ודם בקרום הריאה. היו לי גם חבורות, חבלות ושריטות בכל הגוף. הבדיקות הראו שיש לי גם קרע בשרירים. הייתי בטיפול נמרץ במשך שבוע.

ההפצצה של הבית שלנו החריבה לי את החיים. אני מרגיש צער עצום על אבא. חזרתי לכאן רק לפני פחות משנה, אחרי שעזבתי אותו למשך שבע שנים, כשלמדתי רפואה במצרים. כשהשתחררתי מבית החולים הלכתי לבית של דוד שלי, ריזק אל-מדהון, בבית לאהייא. אני עדיין סובל מחבורות ומשברים בצלעות. קשה לי מאוד נפשית להתמודד עם כל זה. הייתי אמור להתחתן אחרי חג אל-פיטר. כבר הכנתי את הדירה. עבדתי מדי יום עם אבא כדי להכין אותה ואת מסיבת החתונה. עכשיו ביטלתי את טקס הנישואין.

הפסדנו הכל. הדירה שבניתי עלתה לי עשרים אלף דולר, הערך של שאר הדירות שנהרסו מגיעה לכ-150 אלף דולר. במחסנים של אבא שלי הייתה סחורה בשווי של אלפי דולרים , וגם היא נהרסה. איבדנו גם את תעודות הלימודים שלנו בבתי הספר, את התעודות האקדמיות, את תעודות ההצטיינות ואת התמונות האישיות של החיים שלנו. נהרסו לנו גם שלושה מחשבים ניידים, שבהם היו כל התמונות מהלימודים שלי ושל האחים שלי באוניברסיטה במצרים, ועוד. הם הרסו לנו את הכל, אין לנו כלום עכשיו.

כל בני המשפחה שלי מפוזרים וגולים. אנחנו מחפשים דירות שנוכל לשכור ולגור בהן. אנחנו קונים בגדים ורהיטים חדשים, הכל עולה הרבה כסף. אנחנו מתחילים את כל החיים מחדש. זה מר וקשה מאוד. איבדנו את אבא ואשתו ואת הבניין שבו גרנו, שבנינו אותו אבן מעל אבן. הם הרסו אותו תוך דקה אחת ובלחיצת כפתור

  • העדות נגבתה על ידי מוחמד סבאח ב-29.5.21.
Taher al-Madhun, 28, whose father and his first wife were killed in the incident:
טאהר אל-מדהון

ברגע שפתחתי את הדלת, היה פיצוץ חזק והמדרגות נפלו. חזרתי מיד לתוך הדירה. מאחוריי עמדו אבא ואשתו חלימה. נלכדנו בתוך הדירה. חשבתי שההפצצה הסתיימה אבל אחרי כמה רגעים נפל עוד טיל על הבית. הבטון והקירות נפלו עלינו.

ראאפת א-טנאני וילדיו איסמאעיל, אדהם, אמיר ומוחמד
ראוויה פתחי חסן א-טנאני, בת 35
ראוויה פתחי חסן א-טנאני

עדותו של חאתם א-טנאני, בן 30, אב לשניים, שאיבד את אחיו, גיסתו וארבעת אחייניו באירוע:

אחי והמשפחה שלו גרו בקומה השלישית בבניין בן שלוש קומות.

ביום חמישי הייתי אצל חברים שלי במחנה הפליטים ג'באליא. חבר של אחי ראאפת התקשר אליי קצת לפני חצות וביקש שאתקשר לראאפת. באותו הזמן היו הפצצות בכל רחבי הרצועה, והוא חשש שמשהו קרה לו. התקשרתי מייד לאחי. ראאפת ענה לי ושמעתי אותו צועק: הצילו! מיד קמתי ורצתי לכיוון הבית שלו. המשכתי לדבר איתו תוך כדי שרצתי. אמרתי לו: אל תדאג, שניות ואני אצלך. הוא שוב אמר: הצילו! באמצע הדרך שמעתי כמה פיצוצים חזקים מאוד. השיחה עם ראאפת התנתקה. ניסיתי להתקשר אליו שוב, אבל הוא לא ענה.

הגעתי אל מסגד א-ריבאט שנמצא במרחק של 500 מטרים מהבית של ראאפת. הכל היה מלא אבק. הורדתי את החולצה שלי ועטפתי את הפנים כדי שאוכל להמשיך. כשהתקרבתי ראיתי שכל הבניין שלו היה רק הריסות ואבנים.

התקדמתי לכיוון הבית. אנשים ברחו משם ועברתי על פניהם. עמדתי מעל ההריסות, לא הצלחתי לזהות את הבית של אחי כי הכל היה הרוס. שמעתי קולות מתחתיי. אז הגיעו כמה פרמדיקים ואנשי הגנה אזרחית. כל מי שהיה שם ניסה לעזור וכולנו ניסינו ולמצוא ניצולים מתחת להריסות. התחלתי לחפש. מצאנו את משפחת אל-מלפוח. הם היו שישה אנשים. חילצנו אותם ומצבם היה טוב. שמעתי עוד קול, הרגשתי הקלה כי חשבתי שאולי אלה ראפת והבנים שלו. בסוף אלה היו בני משפחת אל-מדהון. היו שם שני שהידים.

בשעה 3:30 לפנות בוקר הפסקנו עם החיפושים והתרחקנו עשרה מטרים משם. דיברתי עם אנשי ההגנה האזרחית ואמרתי להם שאחי, אשתו ובניו עדיין מתחת להריסות. התחלתי לחפש אותם בשטחים החקלאיים הסמוכים לבית אבל לא מצאתי אף אחד.

הלכתי לשלושה בתי חולים באזור, חשבתי שאולי אמצא שם את אחי ואת המשפחה שלו, אבל הם לא היו גם שם. דיברתי עם ההורים שלי ואמרתי להם שהכל בסדר, שראאפת לידי ושהוא בסדר. בשעה 5:00 לפנות בוקר הלכתי לבית של אחותי אסמאא, בת 36, שהבית שלה קרוב לבית של ראאפת. כשהיא ראתה אותי היא כמעט לא זיהתה אותי, הייתי מותש ומכוסה באבק ולכלוך. לא סיפרתי לה שראאפת נהרג ורק אמרתי לה שתתפלל למענו ולמען משפחתו.

בבוקר חזרתי להריסות של הבית של ראאפת וחיפשתי אותם בכל מקום, אך לשווא. חזרתי הביתה להורים שלי. עדיין לא סיפרתי להם שאנחנו לא מוצאים את ראאפת ואת המשפחה שלו. אכלנו ארוחת בוקר ואז הלכתי שוב לבית של ראאפת, ופגשתי שם קרובי משפחה שלי. הייתי מותש גופנית ונפשית. התיישבתי רחוק מהבית והתקשרתי להגנה האזרחית. הם הגיעו עם כלים מיוחדים לאיתור גופות והתחילו לעבוד. הייתי שם עם חברים ושכנים וחיפשנו את הגופות.

כל היום היינו שם ורק באמצע הלילה מצאנו את הגופות. הוציאו את הגופה של האחיין שלי אמיר. הרמתי אותו והנחתי אותו באמבולנס. אחר כך הוצאנו את מוחמד, אז את איסמאעיל ובסוף את אדהם. כשמצאנו אותם, ראאפת חיבק את איסמאעיל ואת אמיר ואשתו ראוויה חיבקה את מוחמד ואת אדהם. אחר כך הוצאנו את הגופה של ראוויה. הגופה שלה הייתה מבותרת. הבאתי יריעת בד והוצאנו אותה, היא הייתה בהריון, בחודש שלישי. לקחתי אותה לאמבולנס. בסוף הוצאנו את ראפת. הגופה שלו הוצאה בשני שלבים, כי גם הגוף שלו היה מבותר. כולם פונו אל בית החולים האינדונזי.

למחרת הלכתי לבית החולים יחד עם אבא שלי. הצוות הרפואי שם הכין את הגופות של ראאפת ושל המשפחה שלו. רציתי לעזור להם. לקחתי את החלקים של הגופה של ראאפת ועטפתי אותו. עשיתי כך גם עם הילדים הקטנים. אבא שלי אסף את חלקי הגופה של ראוויה ועטף אותה. החזקתי בחלקי הגופות של השהידים ושיננתי "אללה אכבר".

העברנו את הגופות העטופות לאמבולנס ונסענו הביתה. שמתי את הגופה של ראוויה ושל הילדים לפני אימא שלי והאחיות שלי. אבל לא יכולתי להניח לפניהן את הגופה של ראאפת, השארתי אותו באמבולנס. הבאתי את אימא שתיפרד ממנו. היא צעקה ובכתה, אי אפשר לתאר את המצב שלה. באותם רגעים הייתי חזק כדי שהמשפחה שלי לא תתמוטט, במיוחד אבא ואמא.

הלכתי לבית הקברות, המשפחה נשארה בבית. שמתי את הגופה של מוחמד ליד אימו, את אדהם ליד אביו ואת איסמאעיל ואמיר ביחד. חזרתי הביתה כשאני שרוי בעצב גדול. קיוויתי לבכות אבל לא הצלחתי. איבדנו משפחה שלמה על לא עוול בכפה. הצבא הישראלי הפציץ אותם והם הפכו להיות גופות מבותרות.

ראאפת היה האח הבכור והוא תמיד היה טוב אלינו. הוא היה אדם צנוע והמשפחה שלו הייתה משפחה יפה  ונינוחה ואהבנו אותם בצורה שלא ניתן לתאר. הבנים שלו הגיעו אלינו כל יום ורצו כל הזמן להיות עם סבא וסבתא שלהם. ראאפת היה אדם שנתן מעצמו המון. הוא עזר להורים שלנו ומעולם לא אמר להם "לא".

  • העדות נגבתה על ידי אולפת אל-כורד ב-18.6.21.

* בבניין סמוך גר פעיל בזרוע הצבאית של חמאס, שלא היה באותה עת בביתו. לא ידוע אם זו הייתה הסיבה להפצצת הבניין

Hatem a-Tanani, 30, father of two who lost his brother, sister-in-law and four nephews in the incident
חאתם א-טנאני

כל היום היינו שם ורק באמצע הלילה מצאנו את הגופות. הוציאו את הגופה של האחיין שלי אמיר. הרמתי אותו והנחתי אותו באמבולנס. אחר כך הוצאנו את מוחמד, אז את איסמאעיל ובסוף את אדהם. כשמצאנו אותם, ראאפת חיבק את איסמאעיל ואת אמיר ואשתו ראוויה חיבקה את מוחמד ואת אדהם.