הצבא ירה פגזים על בתי מגורים והרג שישה בני אדם, בהם שלוש אחיות ותינוק בן תשעה חודשים

שמות ההרוגים:

שלוש אחיות:

סאברין נאסר מוחמד אבו פארס-אבו דייה, בת 27
בנה מוחמד סלאמה מוחמד אבו דייה, בן תשעה חודשים
ניסרין נאסר מוחמד אבו פארס, בת 25
פווזייה נאסר מוחמד אבו פארס, בת 17

שכניהם:

ניעמה סאלח סלאמה עייאש, בת 47
האשם מוחמד עאייד עלי א-זר'ייבי, בן 20

עדותו של נאסר אבו פארס, בן 50, אב ל-12, ששלוש מבנותיו ונכדו נהרגו באירוע:

אני נשוי לשתי נשים. רוב הזמן אני גר עם אשתי הראשונה, מדללה, ועם הילדים שלנו: ניסרין, בת 25, איסראא, בת 18, פווזייה, בת 17, ר'זל, בת 12, רמזי, בן 30, מג'די, בן 22, עמראן, בן 20 ומוחמד, בן 11. בבית השני, שנמצא במרחק של בערך 300 מטרים, גרים אשתי זינאת, בת 34, ושלושת הילדים שלנו – חמזה, בן 6, מלכ, בת 5 וסיף, בן 3.

כשהתחילה המלחמה שמענו קולות של הפצצות והפגזות בצפון הרצועה. אנחנו גרים ליד הגבול וההפצצות לא היו קרובות אלינו אז המשכנו בחיינו כרגיל.

ביום חמישי, 13.5.21, בסביבות השעה 18:30, ישבתי אצל השכנים שלנו ופתאום שמעתי שני פגזים נופלים. לא ידעתי איפה הם נפלו, אבל ראיתי עשן יוצא מהבית הראשון שלי. רצתי לשם מהר יחד עם החברים שלי, אבל עוד לפני שהגענו נפל לידינו פגז שלישי. נכנסתי לבית, אבל הוא היה מלא בעשן ובאבק אז לא יכולתי לראות מי נפגע. שמעתי את השכנים שלי אומרים שפגז נפל גם על הבית של השכנים שלנו, משפחת עייאש. הם אמרו שניעמה עייאש נפלה שהידית ושעוד פגז נפל בכביש ופגע בתושב בשם האשם א-זר'ייבי.

המשכתי בחיפושים בתוך הבית. מצאתי את הבנות שלי, הגוף של חלק מהן היה מבותר. הבנים שלי היו פצועים וכל המקום היה מלא בדם. כשראיתי את הדברים האלה, איבדתי את ההכרה למשך כמה דקות. השכנים העירו אותי ואז גיליתי שהבנות שלי, סאברין, בת 27, ניסרין ופווזייה, והילד של סאברין, מוחמד אבו דייה, שהיה בן תשעה חודשים, נהרגו. סאברין לא גרה איתנו בדרך כלל, היא התחתנה וגרה עם בעלה, אבל באה לבקר אותנו באותו יום. 

הגיע אמבולנס ופינה את כולם לבית החולים האינדונזי. נסעתי אחריהם במכונית שלי, שגם נפגעה בהפגזה. בדרך ראיתי אנשים שהתפנו מהבתים שלהם בגלל ההפגזות ונמלטו מהאזור.

בקושי הגעתי לבית החולים. הייתי צריך לזהות את הבנות שלי. שאלתי את אחד הרופאים איפה הן והוא הוביל אותי למקרר כדי לזהות אותן. חיפשתי בין החלקים המבותרים והבגדים במקרר. רופא משפטי שהגיע למקום סידר את חלקי הגוף שלהן כדי שאוכל לזהות אותן. זה היה בלתי נסבל, לא יכולתי לעמוד בזה, בעיקר כשהוא הניח את החלקים שלהן, חלק ליד חלק, כדי שאוכל לזהות את הגופות שלהן ושל התינוק.

נאסר אבו פארס על חורבות ביתו

למחרת הבאנו אותם לקבורה בהשתתפות כמה קרובי משפחה ושכנים. זו לא הייתה הלוויה רגילה בגלל שכולם היו בחרדה מההפצצות. האווירה הייתה מפחידה. ההפצצות לא נפסקו. הבת שלי איסראא לא השתתפה, היא נשארה בבית החולים, היא עדיין מאושפזת במחלקה לטיפול נמרץ. היא נפגעה בחזה, בראש, בגב וברגל. 

מבית החולים נסעתי יחד עם שאר בני המשפחה שלי לבית הספר אל-ח'ליפה בבית לאהייא. הבית שלנו היה הרוס. לא היה לנו לאן לחזור וגם פחדנו לחזור לשם. אנחנו גם לא מסוגלים להסתכל על הקירות, שעדיין יש עליהם סימני דם ופיסות בשר. בבית הספר עברו עלינו ימים קשים. לא היו שם אוכל ושתייה או מזרונים. המצב היה קשה ולא יכולנו לקנות אוכל ושתייה. גם בגדים להחלפה לא היו לנו. המלחמה הסתיימה ביום שישי ואז שכרתי בית אחר והמשפחה שלי עברה לגור שם. מעולם לא חשבתי שיקרה לי כזה דבר, שאאבד ככה את הבנות שלי.

  • העדות נגבתה על ידי מוחמד סבאח ב-25.5.21.
Naser Abu Fares, 50
נאסר אבו פארס

המשכתי בחיפושים בתוך הבית. מצאתי את הבנות שלי, הגוף של חלק מהן היה מבותר. הבנים שלי היו פצועים וכל המקום היה מלא בדם. כשראיתי את הדברים האלה, איבדתי את ההכרה למשך כמה דקות.

עדותו של איסמאעיל עייאש, בן 50, אחיה של ניעמה:

אני ואשתי גרנו בקומת הקרקע ולידנו גרה אמא שלי, בבית מפח. התחלתי לבנות עוד קומה מעליי. יש חדר מדרגות פנימי שדרכו אפשר היה להגיע אליה, אבל היא עדיין לא מוכנה למגורים.

כשהמלחמה התחילה נשארנו בבית שלנו והכל היה רגיל, חוץ מהרעש של ההפגזות ושל המטוסים, הטנקים והאוניות שהפגיזו את צפון הרצועה. כל תושבי אל-קרייה המשיכו בחייהם כרגיל ולא התפנו מהבתים כי אנחנו קרובים לגבול ואין באזור מוצבים ששייכים לחמאס.

ביום חמישי, 13.5.21, בסביבות השעה 18:30, הייתי בדירה שלי יחד עם אמא שלי, חמדיה, בת 75, אחותי ניעמה, בת 47 ואחותי סארה, הנשואה, שהגיעה לביקור חג אצל אמא. היו אצלנו גם השכנות שלנו ג'מילה א-זר'ייבי וכלתה. כולן ישבו בגינה ואני הייתי בתוך הבית. זה היה היום הראשון של חג אל-פיטר.

פתאום שמעתי פיצוצים רצופים וראיתי עשן, אבק ולהבות. שמעתי צעקות וקולות של חלונות מתנפצים. רצתי לגינה כדי לראות אם אמא והאחיות שלי בסדר וראיתי הריסות בחדר המדרגות. חשבתי שאולי זה היה טיל אזהרה אז הכנסתי מהר את כולן הביתה. אחותי ניעמה נכנסה לדירה שלי ועלתה במדרגות לקומה הראשונה. אחותי סארה, השכנה ג'מילה וכלתה נכנסו לדירה שלי ואני עזרתי גם לאמא שלי להיכנס אליי לדירה.

באותו רגע שמעתי שוב שלושה פיצוצים רצופים. מיד לקחתי כמה מסמכים אישיים ויצאנו מהר מהבית, שקרס. יצאתי לרחוב וראיתי שהוא מלא הריסות וגושי בטון. שמעתי צעקות ובכי וראיתי פצועים מוטלים על האדמה. הרחוב נחרב לגמרי, היה מלא דם והיו אבק ועשן. זה היה מחזה שאי אפשר לסבול. היו גם אמבולנסים וצוותי ההצלה. ברחתי מהמקום כשאני תומך באמא שלי. הלכנו בערך מאה מטרים עד לאמבולנסים, הם לא יכלו להגיע לכניסה לבית שלנו.

איסמעאיל עאייש על מדרגות ביתו

פינו אותי, את אמא שלי ואת אשתי לבית החולים האינדונזי. לא ראיתי את אחותי ניעמה ולא ידעתי מה קרה לה. הנחתי שהיא ברחה. ראיתי את אחותי סארה ואת השכנה שלנו ג'מילה וכלתה בורחות מהמקום. ראיתי שהבית של נאסר אבו פארס, שליד הבית שלנו, הרוס לגמרי. ראיתי שמנסים לחלץ גופות מבין החורבות שלו.

בבית החולים חיפשתי את אחותי ניעמה. הסתובבתי במחלקות ואחרי שעה וחצי מצאתי אותה במקרר. היא מתה מפגיעת רסיסים כשהייתה בחדר המדרגות. שמעתי שגם האשם א-זר'ייבי, שנפגע מרסיסי פגז שנפל ליד דלת הכניסה של הבית שלנו, נהרג. מאוחר יותר שמעתי שנאסר אבו פארס איבד שלוש מבנותיו ואת הנכד שלו.

יצאנו מבית החולים האינדונזי לבית הספר ח'ליפה בפרויקט בית לאהייא. הגענו לבית הספר בלי כלום. רק הבגדים שעלינו. נשארנו שם בתנאים קשים מאוד. ישבנו על הרצפה וישנו על הרצפה. כעבור שלושה-ארבעה ימים אנשים תרמו כמה מזרנים ושמיכות. לא היה לנו מה לאכול או לשתות והיה שם כאוס טוטלי. בפנים של האנשים ראו רק עצב, כאב ודיכאון בגלל הבנים שמתו, או נפצעו, בגלל הבתים שנהרסו בהפגזות. כל זה קרה כשכולנו היינו בבתים שלנו, ביום הראשון של החג.

  • העדות נגבתה על ידי מוחמד סבאח ב-28.5.21.

Isma’il ‘Ayash, 50, whose sister Ni’mah who was killed in the incident
איסמאעיל עייאש

יצאתי לרחוב וראיתי שהוא מלא הריסות וגושי בטון. שמעתי צעקות ובכי וראיתי פצועים מוטלים על האדמה. הרחוב נחרב לגמרי, היה מלא דם והיו אבק ועשן. זה היה מחזה שאי אפשר לסבול.