הצבא ירה שלושה טילים לרחוב והרג שישה בני אדם

שמות ההרוגים מהטיל הראשון

נהג המונית: מוסטפא מאזן סאלם כורדייה, בן 31 נוסעי המונית, בני הזוג:
סעיד האשם סעיד אל-חתו, בן 66,
מייסון זכי האשם אל-חתו, בת 59

מהטיל השני:

מנסור יוסף חסן א-דרימלי, בן 66
נאדר מוחמד נביה אל-ר'זאלי, בן 46
עבד א-סלאם מחמוד נביה אל-ר'זאלי, בן 28

עדותו של מוחמד אל-חתו, בן 28, ששני הוריו נהרגו באירוע:

ביום רביעי, 12.5.21, הייתה הפצצה כבדה בשכונת תל אל-הווא בעזה, שבה אנחנו גרים. חששנו לחיים שלנו והחלטנו לצאת מהבית. התקשרנו לחבר שלנו מוסטפא כורדייה, שהוא נהג מונית, והוא בא לאסוף אותנו. הוא הגיע ב-10:30 והסיע אותי, את ההורים שלי ואת אחותי יארא, בת 29, לבית של אחותי, רשא אל-וחידי, בשכונת א-סברה. תכננו להישאר אצלה כמה ימים, רק עד שהמלחמה תסתיים.

הגענו לבית של אחותי והמונית עצרה מול הבית. זה היה בסביבות 11:00. אחותי יארא ירדה מהמכונית ונכנסה לבית. אני לקחתי תיק עם הבגדים שלנו, נתתי אותו לאמא שלי ואז הוצאתי עוד תיק של בגדים ושנינו הלכנו לכיוון הכניסה לבית. אני הלכתי כמה צעדים לפני אמא. אבא חיכה שהנהג, מוסטפא, ייתן לו עוד תיק שהוא בדיוק הוציא מהמונית, ואז שמעתי פיצוץ חזק מאחוריי. היו רסיסים בכל מקום.

מעוצמת הפיצוץ עפתי לתוך הכניסה לבית של אחותי. נפגעתי מרסיסים בגב, בצוואר, ביד שמאל וברגל שמאל. דיממתי ולא הצלחתי לראות איפה ההורים שלי ומה קרה להם. אחרי כמה שניות שמעתי עוד טיל נופל, קרוב מאוד אלינו, אבל לא ידעתי איפה הוא פגע, רק ניסיתי לראות מה קרה להורים שלי. אז הגיע אמבולנס והפרמדיקים הגישו לי עזרה ראשונה.

ראיתי את הגופות של אבא שלי ושל מוסטפא, שהיו ליד המונית. ראיתי את האנשים מכסים אותן. ידעתי שאבא מת. אמא נסעה איתי באמבולנס. שמעתי את אחד הפרמידיקים אומר שהדופק שלה חלש מאוד. כשהגענו לבית החולים א-שיפאא הפרמדיקים לקחו אותי למיון כדי לתת לי עזרה ראשונה ואת אמא הם לקחו למקום אחר.

אחרי שעתיים הגיעו קרובי משפחה וסיפרו לי שאבא ואמא שלי נפטרו. התמוטטתי והתחלתי לבכות ולצעוק. הייתי בהלם. למה פגעו בנו? אנחנו בסך הכול אזרחים. איבדתי את היקר מכל, את אמא ואת אבא שלי, בסך הכול ברחנו לבית של אחותי. רצינו לחגוג את החג אצלה. אמא הכינה אוכל לכבוד החג שהבאנו איתנו, דגים ממולחים ועוגיות של החג.

רק אחרי יומיים שחררו אותי מבית החולים. לא יכולתי להשתתף בלוויות של ההורים שלי, לא נפרדתי מהם ולא חיבקתי אותם. כשחזרתי הביתה והם לא היו שם התחלתי לבכות ולצעוק. חיבקתי את אחותי יארא ואת אחי איבראהים. יארא התמוטטה והמצב הנפשי שלה קשה מאוד. היא ראתה אותם שוכבים שותתים דם ולא יכלה לעשות כלום.

מאז שההורים שלי נהרגו אין טעם לחיים שלי. הם חסרים לי כל הזמן. חסרים לי הצחוק, ושתיית הקפה עם ההורים שלי, הסיפורים שלהם שאף פעם לא שיעממו אותי, ההתכנסות שלנו ליד שולחן האוכל. הכול נגמר והפך לחלק מהעבר. הלוואי שאצליח להחזיק מעמד ולחיות את חיי לאחר האובדן שלהם. הפרידה מהם קשה מאוד.

העדות נגבתה על ידי אולפת אל-כורד ב-1.6.21.

ראיתי את הגופות של אבא שלי ושל מוסטפא, שהיו ליד המונית. ראיתי את האנשים מכסים אותן. ידעתי שאבא מת. אמא נסעה איתי באמבולנס. שמעתי את אחד הפרמידיקים אומר שהדופק שלה חלש מאוד.

עדותו של מועאוויה אל-וחידי, בן 42, אב לשניים, בעל מספרה הסמוכה למקום האירוע:

ביום רביעי, 12.5.21, הלכתי למספרה שלי, ברחוב אל-מור'רבי שבשכונת א-סברה. בסביבות השעה 11:00 ישבתי במתפרה של אחי ושל השכן שלי, נאדר אל-ר'זאלי, שנמצאת ליד המספרה שלי. כשישבנו שם הגיע בן הדוד של נאדר, עבד א-סלאם אל-ר'זאלי, ונאדר יצא לקראתו.

דקה אחרי שנאדר יצא שמעתי פיצוץ חזק מחוץ לחנות. יצאתי מיד וראיתי שנאדר נפצע בחזה. הוא דימם. ראיתי גם שבן הדוד שלו נפל שהיד. הסתכלתי לצדדים וראיתי מכונית סקודה לבנה שהופצצה, שהיו שם שהידים. חזרתי לנאדר וניסיתי להרחיק אותו משם. בצד השני של הכביש ראיתי את השכן שלי מנסור א-דרימלי, שאנחנו קוראים לו אבו ראמי, שוכב על הקרקע.

סחבתי את נאדר למרחק של בערך חמישים מטרים משם ואז הוא נפל לי מהידיים. יצא לו דם מהפה. אישה צעקה לי מאחת המרפסות שאגיד לו לשנן את השהאדתיין והוא התחיל להגיד: אין אלוהים זולת אללה. ואז שמעתי עוד טיל ונפגעתי. זה היה ארבע או חמש דקות אחרי הטיל הראשון. התחלתי גם אני לשנן את השהאדתיין. לא ידעתי מה קרה לי ואיפה נפגעתי.

לקחו אותי לבית החולים א-שיפאא. הרופאים קטעו לי את רגל ימין מעל הברך. יש לי רסיסים בגב ובראש, ברגל ימין יש לי חור גדול בבשר. אחרי שבעה ימים העבירו אותי להמשך טיפול בבית חולים אל-עוודה ואני עדיין מאושפז.

מאוחר יותר סיפרו שהשכן שלי נאדר, בן דודו והשכן שלי מנסור א-דרימלי נהרגו בהפצצה, וגם בני משפחת אל-חתו שהיו ליד המונית, ונהג המונית. שכל השהידים יזכו לרחמי שמים.