הצבא ירה טיל והרג שני גברים
שמות ההרוגים:

אחמד איבראהים אחמד אבו סכראן, בן 64
מוחמד נאהד ג'בר אבו סכראן, בן 25

עדותו של איבראהים אבו סכראן, בן 26, בנו של אחמד ובן דודתו של מוחמד:

ב-12.5.21 הייתי בכניסה לבית שלנו ברחוב א-נזאר שבשכונת א-שוג'אעיה. ישבתי עם שני חברים שלי, מוחמד נאהד אבו סכראן, שהוא בן דודה שלי, ומוחמד השאם אבו סכראן, שהוא בן אחי, ודיברנו. באותו זמן לא היה חשמל והכל היה חשוך. בסביבות השעה 20:30 אבא שלי יצא מהבית וביקש שניכנס הביתה כדי שלא ניפגע.

בדיוק באותו רגע שמעתי פיצוץ חזק מאוד והמקום התמלא עשן ואבק. לא זזתי. שמעתי חלקים מהבניין נופלים קרוב אלינו. אחרי דקה ראיתי את מוחמד נאהד ומוחמד השאם, שהיו אחד על השני והגוף שלהם שתת דם. קמתי ואז ראיתי שגם אני נפגעתי מרסיסים ברגל ובחזה. הסתכלתי אחורה וראיתי את אבא שלי שוכב על הרצפה בתוך הבית כשהגוף שלו מלא רסיסים ודם. הוא נשם את נשימותיו האחרונות. ניסיתי להרים אותו, אבל בגלל הפציעה שלי לא יכולתי. צעקתי לאחים שלי שהיו בתוך הבית. הם הרימו אותי ונתנו עזרה ראשונה לנפגעים. שכנים פינו אותם במכוניות שלהם.

אחרי עשר דקות בערך הגיע אמבולנס שפינה אותי מפתח הבית. באמבולנס איבדתי את ההכרה והתעוררתי בבית החולים א-שיפאא. עשו לי צילום רנטגן ומצאו רסיסים ברגליים ובחזה. מצאו לי גם קרע בעצב השמיעה וחור באוזן ימין ועד היום אני לא שומע טוב. בבית החולים שאלתי על אבא, על בן אחי ועל בן הדודה שלי. הרופאים אמרו לי שהם בסדר ושהרופאים מטפלים בהם במיון. הייתי בטוח שכולם נפלו שהידים בגלל הפגיעה הקשה שלהם. במהלך ההפצצה הם הסתכלו עליי אבל לא היו מסוגלים לדבר.

אחרי חצי שעה הרופאים סיפרו לי שאבא ומוחמד נאהד נפלו שהידים. התחלתי לצעוק ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי קמתי כי רציתי לראות את אבא. למרות שהייתי פצוע, הייתי חייב לראות אותו. אבל הרופאים לא נתנו לי ללכת כי הם לא סיימו לטפל בי. חזרתי הביתה באותו לילה כי לא יכולתי לסבול את השהייה בבית חולים. רציתי להיות לצד אימא והאחיות שלי ושאר המשפחה.

למחרת הם הביאו את אבא ומוחמד נאהד כדי שניפרד מהם. באו המון אנשים. בכיתי כשראיתי אותם. לא יכולתי לחבק אותם בגלל המצב שלי. נפרדתי מהם רק במבטים מרחוק. אלה היו רגעים קשים ביותר. הרגשתי שאיבדתי חלק מהגוף שלי. אבא שלי היה יקר לי ביותר ובן הדודה שלי היה חבר קרוב מאוד. לא נפרדנו אחד מהשני.

מאז שאבא מת החיים הפכו להיות קשים מאוד. אני ואבא עבדנו כחקלאים, הלכנו יחד אל האדמה שלנו כל יום. אני רואה אותו בחלום, מבקש ממני להגיע לאדמה ולהשקות את הגידולים. אני הולך עם אחי לאדמה, אבל אני לא יכול להישאר שם הרבה זמן כי אני רואה אותו בכל מקום. מוחמד היה אחד החברים הכי קרובים שלי, הוא היה כמו אח. כל יום ישבנו בפתח הבית, והלכנו יחד לשוק או לבית שלו. מי ייתן ואדע להתאזר בסבלנות אחרי מותו. מי ייתן ויזכו לרחמים ושיהיה משכנם גן עדן.

  • העדות נגבתה על ידי אולפת אל-כורד ב-24.6.21.

מוחמד נאהד ג'בר אבו סכראן
מוחמד אבו סכראן
אחמד איבראהים אחמד אבו סכראן
אחמד אבו סכראן
Ibrahim Abu Sakran, 26, Ahmad’s son and Muhammad’s cousin
איבראהים אבו סכראן

הסתכלתי אחורה וראיתי את אבא שלי שוכב על הרצפה בתוך הבית כשהגוף שלו מלא רסיסים ודם. הוא נשם את נשימותיו האחרונות. ניסיתי להרים אותו, אבל בגלל הפציעה שלי לא יכולתי.