הצבא ירה פגז על בית והרג גבר
שם ההרוג:

ח'אלד סאלם חסן אל-מסאלחה, בן 49

עדותה של אמאל אל-מסאלחה, בת 40, אם לשישה, אלמנתו של ההרוג:

עד המלחמה גרתי עם בעלי ועם הילדים שלי: איימן, בן 23, אשתו הינד, בת 22, שהיא בחודש השביעי להריונה, עבדאללה, בן 22, לינא, בת 20, סאלם, בן 15, איבראהים, בן 14, ויוסף, בן 11.

ביום ראשון, 16.5.21, בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר, בעלי ח'אלד ישב במיטה בחדר שלנו ועישן סיגריה. אני הייתי לידו. איימן והינד היו בחדר שלהם, ושאר הילדים היו אצל הסבתא שלהם, אמא של בעלי, שגרה בבית שצמוד לבית שלנו. כששמענו את קריאת המואזין לתפילת השחר, אמרתי לבעלי "קום ותתרחץ לתפילת השחר". הוא אמר לי "אני רק מסיים את הסיגריה והולך".

פתאום שמעתי משהו נופל על הבית ומיד כל החדר התמלא אבק. אבנים נפלו והתפזרו בכל החדר. הסתכלתי סביבי ולא ראיתי כלום, הכול היה מלא אבק. כעבור חמש דקות האבק שקע ואז ראיתי את פניו של בעלי. היו לו פגיעות קשות בראש. יצאתי מהחדר וצעקתי. הבן שלי איימן יצא גם הוא בדיוק מהחדר שלו וכשהוא ראה את אביו שמעתי אותו אומר "יא אללה!". 

הסתכלתי על גלימת התפילה שלבשתי וראיתי שיש עליה דם ושנדבקו אליה חלקים מהבשר של בעלי. הייתי בהלם והתחלתי לצרוח בהיסטריה. איימן עזר לי לרדת ולקח אותי לבית של סבתא שלו. את בעלי השארנו במקומו. 

כעבור חצי שעה בערך הגיע אמבולנס. הוא הגיע באיחור כי הייתה הפגזה ארטילרית מסיבית ופגזים נפלו באזור שבו אנחנו גרים. בזמן שהאמבולנס הגיע הייתה עוד הפגזה ואז הנהג חזר לאחור ועצר ליד אחד הבתים, כדי לא להיפגע. הצבא הישראלי ירה גם פצצות תאורה מעל האזור. 

איימן אל-מסאלחה מצביע על החור שהותיר הפגז בגג בית המשפחה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם

איימן עלה עם שני פרמדיקים לבית שלנו, והם הורידו את בעלי על אלונקה והכניסו אותו לאמבולנס. אחר כך ראיתי שחלקים מהראש שלו נשארו על המיטה. האמבולנס נסע לבית החולים שוהדאא אל-אקצה ואיימן ועוד קרוב משפחה שלנו בשם חסן נסעו איתו.

גם אני וכלתי הינד נסענו באמבולנס לבית החולים, ושם בדקו אותה בגלל שהיא בהריון. מצבה היה טוב. אני הייתי בהיסטריה והרופאים נתנו לי חמצן וזריקת הרגעה וחומר מרדים. נשארתי בבית החולים עד השעה 6:30 בבוקר, ואז הגיעו קרובי משפחה שלי ולקחו אותי ואת הינד לבית של גיסי טארק במחנה הפליטים א-נוסייראת.

קברנו את בעלי לפני הצהריים בבית הקברות א-זוואידה במרכז הרצועה. הוא היה חקלאי שעבד בעבודות מזדמנות, ורוב הזמן הוא היה מובטל. הוא סבל מאסטמה, לקח תרופות ונעזר במשאף. לפעמים הבנים שלנו היו עוזרים בפרנסת המשפחה, הם היו יוצאים לרחובות, אוספים פסולת מפלסטיק ומוכרים אותו בחמישה או בעשרה שקלים.

  • העדות נגבתה על ידי ח'אלד אל-עזאייזה ב-30.5.21.
, Amal al-Masalhah, 40
אמאל אל-מסאלחה

פתאום שמעתי משהו נופל על הבית ומיד כל החדר התמלא אבק. אבנים נפלו והתפזרו בכל החדר. הסתכלתי סביבי ולא ראיתי כלום, הכול היה מלא אבק. כעבור חמש דקות האבק שקע ואז ראיתי את פניו של בעלי. היו לו פגיעות קשות בראש. יצאתי מהחדר וצעקתי.